האם חייבים לספר את הכול? 

מזה למעלה משני עשורים שאני מראיין אנשים, שומע את סיפור חייהם ומפיק ספרי ביוגרפיה לאנשים. במשך השנים נשאלתי לא אחת: "האם אני חייב לספר את כל מה שעבר עלי"? והתשובה שלי היא שלא חייבים לכתוב על דברים שלא מעוניינים שאחרים ידעו.

מה לא כדאי

כשראיינתי את רינה (שמות ופרטי הדוגמאות שאתן שונו, להגנת פרטי המספרים) שאביה היה סוחר, בעל חנות גדולה בעיירה, ומעת לעת היה נוסע עם אחות של אימה לעיר הגדולה לכמה ימים לערוך קניות. זקפתי אוזניים ושאלתי מדוע לא נסע עם אשתו, ואם היא בטוחה בכך, אך רינה עמדה על דעתה. זאת ועוד, היא התעקשה שהסיפור יופיע בספר שהיא כתבה יחד איתי. כל ניסיונותיי להניא אותה מכך לא צלחו, וכפי שחזיתי, נוצר בעקבות קטע זה שבספר סכסוך משפחתי בין הצאצאים של רינה ובני משפחה אחרים.

אלא שזה נדיר. ברוב המקרים אנשים יודעים בעצמם מה כדאי לספר ומה לא רצוי שיודפס. יש לא מעט אנשים שבמהלך הריאיון המוקלט (אני מקליט את הראיונות) מבקשים ממני: "עכשיו כבה את הטייפ"… זהו אות שהם רוצים לספר לי סיפור אישי. מובן שאני מכבד את פרטיותם ולעולם לא אדבר על דברים אישיים בפני אחרים. כך למשל סיפרה לי רוחל'ה שנסעה לשבועיים עם חברה לחו"ל, אלא ש…

אך יש מקרים אחרים.

סיפר לי יעקב: "כבר לפני שרותי הצבאי הרווחית לא מעט, והחלטתי לרכוש מגרש בנתניה. לפיכך הלכתי למתווך ששמו חיים כהן שגר בשכונת… ושילמתי מחצית מעלות מגרש, סך של 1,000 לירות. סיימתי שרות של כשנתיים, וחזרתי לאותו חיים. הלז אמר לי שמחיר המגרש כמעט הוכפל, ועכשיו עלי להוסיף עוד 1,500 לירות. כעסתי התווכחתי, ולאחר דין וסברים החלטנו שרב השכונה ישפוט ויפסוק. כך הגענו שנינו לרב משה לוי, שלהפתעתי פסק לטובת המתווך. לימים נודע לי כי הרב משה "אוכל" מידיו של חיים המתווך".

יעקב מסיים את סיפורו, ואני שואל אותו האם הוא בטוח בדבריו, והאם הוא מעוניין שהסיפור יופיע בספר האוטוביוגרפי שלו, והוא ענה בחיוב. ואז שאלתי את יעקב: "האם הרב משה איתנו?" משענה בשלילה, וסיפר שהרב נפטר לפני שנים רבות, וכך גם המתווך, שאלתי אותו אם הוא מעוניין שהילדים והנכדים של הרב והמתווך ישמעו סיפור כזה על אביהם. יעקב חשב, ואז החליט שבמקום השם המפורש של המתווך והרב, יופיעו רק האותיות הראשונות של שמם, וכך היה.

אלא שיש אנשים שתיארו בפני בפרוטרוט דברים קיצוניים. מובן שאלו ששרדו את מלחמת העולם השנים ואת השואה, עברו חוויות קשות, וחלקם בוחר לספר בפרוטרוט על שעברו. אלא שיש גם כאלו שלא עברו אירועים כל כך טראומטיים, ועדיין סבלו לא מעט, הן בשל הורה מתעלל, וגם הם עברו חוויות קשות.

סיפר לי צבי שאביו היה בריון השכונה, גידל כלבים תקיפה, ונהג לקשור את צבי בכל הזדמנות ש"פשע", לא פעם במחסן החשוך. גם מכות עם חגורה או מטאטא היו מנת חלקו. צבי גדל בשכונה קשה, התחבר לצעירים שביצעו שוד, וריצה תקופת מאסר ארוכה. לימים השתקם, נישא ומגדל שני בנים לתפארת, ואף מרצה באזור שלו בנושא ומטפל בהתנדבות בנוער שוליים. צבי מספר את סיפורו גם בהרצאות, ואין לו בעיה שעברו הקשה יפורסם.

יש מקרים שגם בהיסח הדעת או בכוונה, אנשים לא מתייחסים במסגרת הראיונות שאני עורך. כך למשל סיפר לי ניסן, אקדמאי עם שלל תארים, על שניים משלושת ילדיו. כששאלתי בתום לב לגבי הילד השלישי, הסתבר שהוא בעייתי, וזאת מבלי לפרט, וניסן פשוט השמיט את סיפורו. כאן הצלחנו לעבד את סיפורו של אותו בן, כך שהקטעים הפחות רצויים לא יובלטו, והוא יקבל חלק בסיפורו של האב. יש ולעיתים בהיסח הדעת מופיעים תמונות רבות של ילד או נכד מסוים, בעוד שאחיו או אחותו מקופחים, וכך במקום בו אנו מוסיפים תמונות של הילדים, אין יחס במספר התמונות בין הילדים, ועל כך אני מעיר ואז משתדלים לאזן בין הצילומים.

דיבור על פצע בלב

יש הרוצים לספר, ויש המעדיפים לשמור את הזיכרונות הקשים שעברו עליהם רק לעצמם. אישית איני בטוח ש"חייבים לספר", שדיבור משחרר מהמועקה והקושי, שכן במקרים קיצוניים יתכן והדבר יהווה פתיחת פצע, אלא שאת ההחלטה אני משאיר למספר, ואת העצות – לבעלי מקצוע בתחום.

ולשאלה – האם חייבים לספר את הכל, לעניות דעתי ברור שלא, והדבר נתון להחלטתו של כל אדם ואדם. יש שלא מספרים על תקופות קשות, יש שמדברים איתי שלא לפרסום ולא בהקלטה, ויש המספרים בפרטי פרטים. אלא שגם לאחר שנשוא הביוגרפיה מספר את קורותיו – תמיד שמורה לו הזכות שלא כל מה שאמר לי יעלה על הכתב, ובלא מעט מקרים גם עודדתי אנשים להשמיט קטעים שלא מוספים דבר חיובי, ועלולים לגרום נזק.

אני רואה את תפקידי כמייעץ, אך לא מחליט, גם בנושא זה.

מה כדאי לעשות?

אלא שכל זה לא יכול להיעשות אלא אם תקבעו איתי פגישה ראשונית (שאגב – היא ללא תשלום או התחייבות), בה אלמד מעט עליכם, על רצונות ואפשרויות שלכם, אציג בפניכם ממבחר הספרים שכתבתי עבור אנשים (עד כה הפקתי למעלה ממאה ספרים שונים), ואציע מתווה לתחילת עבודה משותפת, על העלויות הכרוכות בכך.

אם תחליטו על כך, ולאחר כמה חודשי פגישות ועבודה משותפת, תקבלו עותקים מסיפור חייכם, מסיפורה של עוד משפחה בישראל, ספר אותו תוכלו לחלק לקרובי משפחה וחברים.

לקביעת פגישה ראשונית במקום ובמועד המתאים לכם, אנא התקשרו אלי:

מוטי מרגלית,

נייד: 0523-523-833

מייל: motimar@gmail.com,  אתר: www.doco.co.il

ולסיום, לחץ כאן, לקישור לסרטון וידיאו קצר בנושא