סוֹפֵר צְלָלִים – Ghost Writer

הגעת לגיל שאפשר להתחיל, או – מדוע לכתוב את סיפור חייך, ואיך עושים זאת.

עברת הרבה במהלך חייך. ודאי למדת, שרתת את המולדת, הקמת משפחה לתפארת, ועכשיו כנראה אתה בפנסיה, אחרי שנים רבות של עשייה.

אבל מה הנכדים שלך יודעים על ילדותך? על תחילת דרכך המקצועית?  שהרי אם אשאל אותך מה אתה יודע על ילדותו של אביך, על חיי סבתך? – כנראה שלא הרבה.

אחת האפשרויות הטובות לספר את סיפור חייך היא בסיוע של סופר צללים.

מהו סופר צללים? זהו כינויו של אדם הנשכר לכתוב ספר או נאומים עבור אדם אחר, כשהקרדיט לכתיבת הספר אינו ניתן לו אלא למי שמשלם לו (ויקיפדיה).

אני עוסק בכך למעלה משני עשורים, לעיתים עם מתן קרדיט – כלומר שמי כמראיין, עורך ומפיק מופיע בספר, ולעיתים – שמי אינו מוזכר.

מי אני

אך ראשית אציג את עצמי: שמי מוטי מרגלית, ואני בעלים של חברת 'דוקו – כתיבת ביוגרפיות וספרי הנצחה'. יש לי שלושה ילדים, סיימתי לימודי תואר שני בחינוך ועבדתי עם ילדים בחינוך המיוחד, ולאחר שהתמחיתי במחשבים שימשתי בתפקידי האחרון במשרד החינוך מדריך ארצי למחשבים ביישומי הוראה. לימים השתלמתי בנושא כתיבה באוניברסיטה העברית, ב"יד ושם" ובקורסים נוספים בנושא זה, והקמתי חברה לכתיבת סיפורי חיים וספרי הנצחה בה אני מעסיק מספר אנשי צוות.

תפקיד סופר צללים ודוגמאות

הכל מתחיל ב"חומר גלם": ברוב המקרים אני נפגש עם אנשים בגיל מתקדם שמבקשים לספר את קורותיהם לבני משפחתם וחבריהם. אני שומע את סיפורם, שואל שאלות, ולא פעם מקבל מידע ממקורות נוספים כמו בני זוג, אחים או ילדים. לאחר סדרה של ראיונות שאותם אני מקליט, ההקלטות עובר לקלדן שמקליד אותם במעבד תמלילים.

וכאן מתחיל תפקידו של סופר הצללים. החומר המוקלד מגיע בצורה גולמית. בטקסט ייתכנו שגיאות כתיב וטעויות הקלדה, ושפת דיבור שאינה מתאימה לשפה הכתובה. בלא מעט מקרים המרואיין עובר מנושא לנושא בעת הפגישה, וקופץ בזמן אחורה או קדימה. כך למשל, באחד הראיונות עם אליהו (אדם בן 79 ממושב באזור הדרום), תוך כדי סיפור על משפחתה של אימו ז"ל, הוא סיפר ארוכות על בתו (שתיבדל לחיים ארוכים) שנקראת על שם האם. בספר הכתוב סיפור הבת יעבור למיקום אחר בספר, לאחר שאליהו נישא ונולדו לו ילדים.

במקרה אחר ראיינתי את רוחל'ה (בת 68 בעת הראיונות) שסבלה ממחלה ממארת ונאלצה להשתמש בחומרים חזקים להקלת הכאב. סיפורה היה קופצני, שכן היה קשה לה להתרכז בנושא אחד. לעיתים היא נאנקה מכאבים ונאלצה להגביר את המינון של התרופה שקיבלה, ואז באמצע משפט הייתה מפסיקה לדבר או עוברת לדבר על אדם אחר, או על זמן אחר.

שונה המצב כשאני מראיין אנשים שלא נולדו בארץ ושפת אימם אינה עברית. לדוגמה, הנכד של זוהרה ביקש להוציא ספר על סבתו, שכן סבו נפטר לא מזמן והוא חשש שמא יאבד גם את סבתו מבלי שחייה יתועדו. פגשתי את זוהרה פעם בשבוע בדיור מוגן בקריות, ליד חיפה, והיא סיפרה לי את סיפור חייה. שאלתי הרבה שאלות הבהרה ותמיד היה איתנו אדם נוסף שמכיר את שפת אמה של סבתו, שכן לעיתים היא עברה לדבר בערבית והיה נדרש תרגום לדבריה. כסופר צללים היה עלי גם להעשיר את שפת הכתיבה, שכן העברית לא הייתה שגורה בפיה.

והיה מקרה שונה: ראיינתי במספר רב של פגישות את בני הזוג גיורא ואווה. שניהם עלו מרומניה באמצע שנות החמישים לאחר שגיורא נתפס ע"י הסקוריטטה (השירות החשאי הרומני) בהעברת כסף ליהודים כ"כופר" למדינה כדי שיוכלו לעלות לישראל. הוא ישב בכלא בבוקרשט במשך כחודשיים, וחזר במצב גופני ירוד ביותר, רזה מאוד וללא שיניים. בני הזוג עלו לארץ והועברו היישר למעברה בצפת, ומשם עברו לחיפה, שם הם גרים עד היום. רוב חבריהם מדברים רומנית, כך שהעברית אינה שגורה בפיהם. כעורך הספר של בני הזוג, העשרתי את שפת הדיבור בעת הכתיבה, אלא שבנם אמר לי: "אני לא מזהה את אבי ואימי בכתיבה הזאת. הוריי לא משתמשים במילים כל כך גבוהות, ומעוניינים ששפת הכתיבה תהיה דומה יותר לשפה שבה הם מדברים". כמובן שערכנו את הדוגמה הראשונית שהגשנו להם, ובהמשך את הספר כולו, כך שתתאים לשפתם.

עוד זכור לי אדון יוסף, שעלה מתימן לארץ לאחר שעבר תלאות והרפתקאות, ולמרות גילו המופלג זכר פרטים ממחנה המעבר, מההליכה ברגל או מהרכיבה על החמור, ואיך אימו המנוחה נפטרה בדרך כשהיא מותירה את אביו לבד עם ארבעה ילדים ותינוק שזה עתה נולד. יוסף סיפר את סיפורו בהתרגשות, על הדרך שבה התאלמן לפני שנים ואיך נישא מחדש.  מה שהפתיע אותי, זו העובדה שנכדיו לא שמעו בעבר דבר על עלייתו ארצה, וכשהספר הודפס, וכל המשפחה המורחבת באה לאירוע זה, כולם נדהמו מהסיפור.

איך זה עובד

לעיתים אני נפגש עם אנשים שמרבים בפרטים כמו תיאורי נוף או אנשים. ישנם כאלה שמתמקדים בסיפורים על פרקים בחייהם, כמו ילדותם יוצאת הדופן, הפרק הצבאי בחייהם, או הקריירה הענפה שלהם, אך יש גם כאלה שממעטים לדבר או לא מביעים כמעט רגשות. הדבר אופייני ללא מעט אנשים שעברו חוויות קשות וחריגות בתקופת השואה.

המקרה הקיצוני בנושא זה שייך כנראה ליהודה. איש חשוך ילדים, שרוב קרובי משפחתו ומשפחתה של אשתו הושמדו בשואה. בזמן המלחמה סייע יהודה לפרטיזנים והיה עד לאירועי זוועה. לאחר שעלה לארץ ונישא, הזוג לא הצליח להביא ילדים לעולם. אלא שיהודה היה "חסכן" במילים וברגשות וסיפק מידע חלקי בלבד על חייו. את הקורות אותו שמעתי בעיקר מאשתו. בטיוטה הראשונית שהגשנו, יהודה ביקש שאוסיף רגשות לפי ראות עיניי והוא יאשר או יפסול, וכך היה.

ויש אנשים אחרים. דינה, שנולדה וחיה כל השנים במושב באזור עוטף עזה, כתבה כל השנים מעין ספר ובו רשמה הגיגים, רעיונות ואף מתכונים. תפקידי היה "לבור את המוץ מן התבן", כלומר לייעץ לדינה ולילדיה מה לעניות דעתי כדאי שיהיה בספר מתוך מאות העמודים שכתבה במהלך חייה, לסדר את התכנים בסדר הגיוני, לתקן פה ושם ולערוך, ואז דינה הוציאה את הספר לחנויות ספרים.

את הפגישה הראשונה עם יעקב, אדם בשנות הארבעים לחייו מעיירה בצפון הארץ, לא אשכח. הוא החל את סיפורו כשאמר: "אני פרוד מאשתי, יש לי ארבעה ילדים ואני מאוהב בנילי, שגם לה יש ארבעה ילדים. פגשתי אותה בקורס להסבה מקצועית לפני כחמש שנים, כשעוד הייתי נשוי. בהתחלה נפגשנו לצורך הכנת עבודות לקורס, אך עד מהרה התאהבתי בה עד כלות נשמתי, לא מעט בשל תחושת מחנק וחוסר סיפוק בבית. גם נילי הייתה באותו מצב, כך שהפגישות קיבלו אופי אחר. אלא שאז בעלה של נילי הרגיש שמשהו השתנה בה והחל לחזר אחריה במרץ ולהבטיח לה שישנה את דרכיו והתנהגותו. כך הוא עשה, ולכן נילי ואני נפרדנו". עוד סיפר לי יעקב שנילי חזרה לחיק בעלה, והוא, שעזב את ביתו, נשאר קרח מכאן ומכאן. כל בקשתו הייתה שאכתוב בשמו ספר אהבה לנילי, ללא ציון כל פרט מזהה, ואדפיס אותו בעותק יחיד, אותו יגיש לאהובתו.

עוד על התהליך

אם כך, אנו למדים שתפקידו של סופר הצללים הוא לקחת חומר גלם ולהפכו לסיפור מעניין ורציף. ברוב המקרים אני הוא זה שמראיין אנשים. לרוב מדובר באנשים מבוגרים. אני נפגש איתם בביתם, בזמן הנוח להם, לרוב פעם בשבוע למשך כשעה וחצי. את ההקלטות, כאמור, אני מעביר לקלדן, ולאחר מכן חומר הגלם עובר עיבוד ועריכה ספרותית. אלא שאיני עובד לבד: בצוות שלי יש לעיתים מי שמסדר את החומר ומעבד אותו בעיבוד ראשוני. "כתב היד" עובר לעורכת שעוברת על החומר ונותנת חוות דעת ראשונית, מתקנת ומשפרת. לאחר מכן הסיפור עובר בקרת איכות נוספת, ואני, כמי שראיין ומכיר את האנשים, מוסיף ומשפר, מתקן ומשמיט, עד לשביעות רצון הלקוח או הלקוחה.

לאחר שנשואי הסיפור מאשרים ש"כתב היד", כלומר, הטיוטה הערוכה של הספר, מוצאת חן בעיניהם, אנו מוסיפים תמונות ומסמכים שסרקתי בביתם ואנו מעבירים הכל לגרפיקאי לעיצוב הספר והכריכה, ואז מעבירים לבית הדפוס להדפסת עותקים.

בסיום התהליך, שנמשך כשנה (לעיתים חודשים בודדים ובמקרי קיצון גם שנתיים), נשואי הסיפור מקבלים ספר בכריכה מהודרת, וכן את קובץ המקור (שנקרא PDF), כך שיוכלו להדפיס עותקים נוספים מבלי להיות תלויים בנו.

צרו קשר

כך שאם אתם רוצים שהילדים, הנכדים והנינים יכירו את תולדות המשפחה, צרו איתי קשר, ואפגש אתכם במקום המתאים לכם (ללא תשלום או התחייבות, ואציע לכם אפשרויות ועלויות לביצוע.

(הערה חשובה: נכתב בלשון זכר רק בשל נוחיות השפה, אך מיועד גם לגברים וגם לנשים).

מוטי מרגלית,

נייד: 0523-523-833

דוקו – כתיבת ביוגרפיות וספרי הנצחה

אתר: www.doco.co.il